בית הילדות של אבא שלי היה רדוף, ואף אחד לא האמין לסיפור שלו
כל פריט בדף זה נבחר על ידי עורך בית יפה. אנו עשויים להרוויח עמלה על חלק מהפריטים שתבחר לקנות.
כשאבא שלי, דן, גדל במקלות מחוץ לרוצ'סטר, ניו יורק, לא היו טלפונים סלולריים, והאינטרנט עדיין לא היה קיים. החיים היו שלווים, לפחות כמו שדן מתאר אותם. לא משנה כמה המצב היה גרוע בבית הספר, עבור רוב ילדי השכונה, הלחץ של היום התנדף ברגע שאוטובוס בית הספר נעלם ברחוב.
הבית היה מקום מפלט שאפשר לברוח ממנו עם קריקטורות בטלוויזיה, קערה גדולה של גלידה וסט נדנדות בחצר האחורית. הבית היה המקום שבו אתה יכול לתחוב את הרגליים מתחת לשמיכות, לזרוק את הסדינים על הראש ולהיות בטוחים מפני מפלצות מתחבאות בארון או מתחת למיטה, כי המפלצות האלה לא נמצאות שם, לא חוץ מבפנים שלך דִמיוֹן.
אבל הבית של אבא שלי דן לא היה כזה. בית ילדותו היה רדוף.
הבית לא נראה שונה מהשאר - מבחוץ. זה היה אותו סוג של פסאודו-קולוניאלי כמו כל השאר בשכונה ההיא. זה יכול להשתמש בשכבת צבע חדשה, אבל לא נורא. היו כמה שיחים מרופטים בחוץ, שאמא שלו תמיד רטנה על גיזום, שביל כניסה מוביל על פני חצר בגודל נאה עם טלאים חשופים שבהם הכלב עשה את שלו. זה לא היה בית קודר או רעוע, לא מסוג המקומות שהייתם מצפים למצוא בו רוחות רפאים בכלל. אבל הם היו שם, בדיוק אותו דבר.
זה התחיל בדברים קטנים. שיעורי הבית של דן ייעלמו מהמקום שבו השאיר אותם על שולחן המטבח, ואז יופיעו שוב ברגע שהפסיק לחפש אותם. צעצועים היו זורקים את עצמם על כל הרצפה ברגע שהוא יצא מחדר ההשקה, כשהוא נשבע שהוא ניקה אותם. מפתחות לא תמיד יהיו על הקרס למקום שבו הם שייכים, ונעל אחת הייתה נעלמת ליד הזוג שלה. בפעמים הראשונות, המשפחה התנערה מזה. דברים לא פשוט נעלמים, חשב דן. מישהו צריך להזיז אותם.
אבל אחרי כמה שבועות של דברים חריגים שקרו, אמו של דן חשבה שבנה מתעתע בהם. הוא היה קצת קונדס, אז זה לא היה מחוץ לתחום האפשרויות. אבל זה לא היה כמו למלא את קערת הסוכר במלח (מה שדן עשה) או לקשור את כל שרוכי הנעליים של המשפחה (מה שגם הוא עשה). זה היה שונה.
"אני לא הולכת לשחק איתך במשחקים האלה," היא הזהירה יום אחד, לאחר שהמפתחות שלה לא היו על הקרס שבו היא השאירה אותם. היא איחרה בצורה מסוכנת לעבודה. "הסתדרתי עד כאן," היא אמרה. אמו של דן הייתה אישה סבלנית, אבל אפילו לה היו גבולות.
"אני לא משחק," הוא מחה. "לא הזזתי אותם."
אבל היא לא האמינה לו. דן ירד פי שניים מהרגיל; חצי על שקר, חצי על התעסקות עם הדברים של המשפחה. ואחרי זה, הוא התחיל לקבל את האשמה. עדיף לשקר לעצמו מאשר לאמא שלו. הוא היה מבלה פחות זמן בחדר שלו ככה.
לזמן מה, הרוחות הגבילו את האינטראקציה שלהן עם המשפחה להעברת חפציהם. אבל לילה אחד, דן התעורר באמצע הלילה עם התחלה. הבית היה שקט כמו הבתים כשכולם ישנים, הוריו נוחרים קלות מאחורי דלת חדר השינה שלהם. בדרך כלל הוא היה ישן היטב, וזה הרגיש דומם בצורה מוזרה עם כל השאר ישנים. יבש, דן התגנב מהמיטה כדי להביא כוס מים. החדר שלו היה בחלק העליון של המדרגות, וכשירד על קצות אצבעותיו על פני התמונות של המשפחה שציפו בחדר המדרגות, נראה שהם צופים בו מהמסגרות שלהם. המעקה הרגיש קר מהרגיל מתחת לידו והצעד המסובך האחד חרק תלונה. וכשהוא עצר בתחתית, הוא הקשיב, מהוס בחושך.
המטבח היה ממש ליד המדרגות משמאל, מואר ברסיס דק של אור ירח. הוא השתמש בו כדי לפלס את דרכו על פני הלינוליאום לכיור כששמע אדם לוחש, "חזור אל מיטה." זה לא היה אף אחד מהקולות של הוריו, ונשמע שרוט, כמו עלים יבשים על החלונות. הוא נשבע ששמע חריקה, כמו גלגל מסתובב על רצפת העץ. השערות הקטנות על זרועו הזדקפו כאילו מישהו התקרב אליו. הוא הסתובב במהירות אבל לא היה שם אף אחד, ופתאום הוא כבר לא היה צמא.
הוא שמע אדם לוחש, "חזור למיטה." זה לא היה אף אחד מהקולות של הוריו.
דן קרע בחזרה במעלה המדרגות, ליבו פועם בדרכו החוצה מחזהו. לא היה אכפת לו כמה רעש הוא עשה הפעם, הוא כמעט קפץ בחזרה למיטה מפתח חדר השינה שלו, ומשך את הכיסויים עד לסנטרו. הוא שכב ער זמן רב לאחר מכן, מאזין בכל גופו לצעדים במדרגות, או להוריו להתעורר. אבל לא היה כלום.
הוא לא ישן כל כך חזק, אחרי זה. דן לא סיפר להוריו על הקול. ממילא לא היו מאמינים לו. והוא לא קם יותר מהמיטה; לא היה נותן לאצבעותיו לגעת ברצפה תמורת מיליון דולר. אבל לפעמים, כשהוא התעורר ושכב שם בוהה בתקרה, הוא היה שומע את זה. חריקה, כמו גלגל ישן חלוד על לינוליאום. כל כך חלש, שאולי הוא דמיין את זה. אלא שהוא ידע שלא.
ואז היה הארון. בתים ישנים מתנפחים בקיץ, וזה של דן לא היה יוצא דופן. כל המשפחה בילתה חודשים בהטלת כל משקלה על הדלתות הקדמיות והאחוריות, נלחמה בארונות וחלונות שנתקעו בעקבותיהם, במיוחד כשירד גשם. אבל היה ארון אחד מתחת למדרגות ששיחק פייבוריטים, לא משנה מזג האוויר.
דן יכול היה לפתוח אותו בקלות ולשבת בין מעילי החורף בתוך החושך המוסקי. זה הרגיש שם נעים ובטוח, כאילו זה היה המועדון הפרטי שלו. אבל זה לא אהב את אביו, או כל זרים שביקרו. הם היו מושכים ומושכים וזה לא נפתח, אפילו לא סנטימטר. וכלב המשפחה, בקסטר, לא היה מתקרב לזה. רק עמד כמה מטרים משם וילל, הפרווה על גבו קמה ברכס דוקרני אחד.
בקסטר עשה את זה הרבה. הוא היה חלק כלב דם, אז אפשר להגיד שהוא נתן ליללות בכל מקרה, או שאפשר להגיד שיש לו יכולת על טבעית לרחרח את מה שהתושבים האנושיים לא יכלו. בקסטר גם לא היה מתקרב למרתף. הוא יתקרב לראש המדרגות ויילל אם ירדת בלעדיו. הוא היה מוריד את כל גופו למטה, כל שערה על הקצה, ופשוט בוכה ובוכה.
לפעמים, אפילו באישון לילה כשכל הבית ישן, בקסטר היה מתחיל ליילל. לרוב ליד דלת המרתף, לפעמים בארון ההפכפך הזה, ולעולם לא בשום דבר שמישהו יכול היה לראות. לפעמים, דן היה שוכב ער במיטתו ומקשיב לצליל החריקה הזה, או לקול מסתורי שלחש. ופעם או פעמיים, כשבקסטר היה מתניע באמצע הלילה, דן שמע גם את צליל הגלגל החלוד הזה. כאילו שני הצלילים היו קשורים אחד לשני.
זה נמשך כמה חודשים, כשדן היה צעיר מספיק כדי להיות קצת מטושטש על ציר הזמן המדויק, אבל מבוגר מספיק כדי לדעת שזה התחיל לתקוע טריז בין הוריו. בין הכלב, פעולת ההיעלמות והארון שהם יכלו להשתמש בו רק פעם בכמה זמן, לאמא של דן היה את זה. לילה אחד, דן שמע את הוריו נכנסים אליו למטה כשהוא היה אמור לישון.
"מה אנחנו אמורים לעשות?" היא לחשה צרודה, בטון הקול שאתה משתמש בו רק כשאתה מנסה לא לצעוק. "אני מאבד את זה כאן. כולנו מאבדים את זה." קולה נשבר, ודן שמע את אביו ממלמל משהו בתשובה. "בסדר," היא אמרה. "טוֹב. אני חושב שאני יכול למצוא לנו מישהו".
לאמא שלו תמיד הייתה קצת נטייה רוחנית, וחברותיה הלכו לפסיכולוגים בעבר. הם תמיד ביקשו עצות לגבי נישואיהם או היעדרם, אבל היא חשבה שזה אפילו יותר חשוב. אז יום אחד, אמא שלו הזמינה מדיום מהסביבה לילי דייל, מושבה ספיריטואליסטית שעסקה בדברים מהסוג הזה. האישה בקושי רצתה להיכנס בהתחלה, ואמרה שלבית יש "אנרגיה לא רגועה". גם דן יכול היה להרגיש את זה. כך גם בקסטר יכול. אבל זו הסיבה שהמדיום היה שם בכל זאת, אז אחרי שהתעצמה לכמה דקות, היא התגנבה עלה בזהירות במדרגות ונכנס פנימה, בודק את הפינות כאילו הבית עצמו עשוי לומר לה מה זה מבוקש.
וכשהיא עשתה את דרכה למרתף, זה קרה. הייתה שם רוח של גבר, אמרה. "הוא חיפש משהו. היה חושך, וכיסא הגלגלים שלו התהפך במורד מדרגות המרתף כי מישהו השאיר את הדלת פתוחה. הוא שבר את הצוואר ומת בדיוק שם", היא הסבירה, והפנתה אצבע ענפה לעבר המקום שבו המדרגות התמוססו לחושך. זה תמיד הרגיש מציק במקום הזה, רוח קרה דיגדגה את העורף שלך למרות שחלונות המרתף לא נפתחו. "בכל זאת הוא מחבב אותך," אמר המדיום לדן, תוך שהוא מביט בו עין אחת. "בגלל זה הוא ניסה להזהיר אותך באותו לילה. כדי שלא תפגע גם בעצמך."
הייתה שם רוח של גבר, היא טענה. "הוא חיפש משהו."
אבא של דן לעג לכל המפעל, כמובן. הוא לא האמין במדיומים, ולא רצה להאמין ברוחות. אבל הנעליים שלו המשיכו לנוע מעצמן, והכלב מעולם לא התיישב. וכשדן נתקל בכתבה על הבית בעיתון תוך כדי מחקר עבור פרויקט היסטוריה של בית ספר, הוא גילה שהמדיום היה נכון. אדם מת שם, והם מעולם לא גילו מה קרה. אף אחד לא גר בבית במשך יותר משנתיים ברציפות מאז. גם משפחתו עברה מאוחר יותר באותה שנה, לבית חדש יותר ברחבי העיר.
סבא שלי נשבע עד שהוא מת שאין שום דבר רע בבית, שהם פשוט צריכים יותר מקום. אבל אבא וסבתא שלי יודעים את האמת. ואבא שלי עדיין לא אוהב מרתפים.
עקוב אחר House Beautiful ב אינסטגרם.
מ:משק בית טוב ארה"ב
תוכן זה נוצר ומתוחזק על ידי צד שלישי, ומיובא לדף זה כדי לעזור למשתמשים לספק את כתובות האימייל שלהם. ייתכן שתוכל למצוא מידע נוסף על תוכן זה ועל תוכן דומה ב-piano.io.
