מדוע פסקל סבלן חושבת שאקטיביזם חייב להיות חלק מהעיצוב
כשפסקלה סבלן רק שבועיים התחילה ללמוד לתואר ראשון באדריכלות, היה לה אינטראקציה שבסופו של דבר תעצב באופן עמוק את הדרך בה היא ניגשת למקצוע ותפקידה בו זה. "פרופסור ביקש ממני ומתלמיד נוסף לעמוד בכיתה של אולי 60 תלמידים בערך", משחזר סבלן. "וכשעמדנו, הוא אמר, 'השניים האלה לעולם לא יהפכו לאדריכלים בגלל שהם שחורים ובגלל שהם נשים'".
סבלן, כיום עמית בכיר ב Adjaye Associates, לא לקחה את זה כהרתעה, אלא כהכרה בביקורת המוגברת שהיא תתמודד בשדה עם רקורד של תת-ייצוג לנשים ומיעוטים - וחשוב מכך, כאתגר לפירוק זה.
"הידיעה שאני אחד הנדירים במקצוע סיפקה את רמת האחריות הזו - לא יכולתי להתמקד רק בארכיטקטורה שלפנינו, אבל היה צריך לשקול את המקצוע עצמו", היא נזכרה לאחרונה בפני קהל עמוס ב-SCADStyle של מכללת סוואנה לאמנות ועיצוב. וְעִידָה. סבלן מציינת לעתים קרובות שהיא רק האדריכלית השחורה ה-315 שיש לה רישיון בארצות הברית.
"אני מייצגת גם את הגזע שלי וגם את האתניות שלי", היא אומרת בית יפה. "אני צריך להופיע ולהופיע בכל עת לאורך הקריירה שלי." האחריות הזו תמיד הייתה מהותית עבודתה: "מאז תחילת הקריירה האקדמית שלי", אומר סבלן, "הדגל בגיוון היה בלב ליבה של זה."
במשרדיו של דיוויד אדג'אי - האדריכל הגני-בריטי החלוץ מאחורי המוזיאון הלאומי של סמיתסוניאן היסטוריה אפרו-אמריקאית, בין הרבה מבנים בולטים אחרים ברחבי העולם - סבלן אומרת, היא גילתה שקולה מתקבל בברכה.
כפי שטוענת סבלן, זה בהחלט צריך להיות: בעיניה, אקטיביזם וארכיטקטורה שלובים זה בזה בל יינתק. "המקצוע עוסק בחברה; מדובר בחשיבה על שיתוף פעולה עם כל מי שמושפע מהעיצוב שלנו, ולשקול כיצד זה, עם הקלט שלו, בא לידי ביטוי בעיצוב", היא אומרת. "וזה הופך לגרסה של צדק."
בהתבסס על הרעיון הזה, ייסד סבלן מעבר לסביבה הבנויה, ארגון העומד בראש תכנות שמטרתו פירוק גזענות וסקסיזם במקצוע העיצוב ובסביבה הבנויה.
המשימה הראשונה של הארגון הייתה תערוכה בניו יורק ב-2017, שכותרתה "תגיד את זה חזק" (בהשראת שיר של ג'יימס בראון, "Say It Loud (I'm Black and I'm proud) שהציג עבודה של חברי הסניף בניו יורק של ה הארגון הלאומי של אדריכלי מיעוטים (NOMA).
"זו הייתה תערוכה ספציפית על העלאת העבודה והזהות של [הנומה של ניו יורק] חברים, ולהישען על הזהויות שלנו, להיות רועשים ולהכריז על כך", אומר סבלן. "רצינו לאתגר את נקודת המבט של מיהו אדריכל, כמו גם לחגוג את העבודה המדהימה שאנשים עשו בקהילות שלהם."
באדיבות מעבר לסביבה הבנויה
עד מהרה הפכה התערוכה לתנועה בינלאומית. נכון להיום, התקיימו 34 תערוכות "תגיד את זה בקול רם" לרומם נשים ומעצבות BIPOC בכל רחבי העולם. "כיסינו 70% מארה"ב, כמו גם 10% מהעולם הגלובלי", אומר סבלן. "לאחרונה הייתה לנו תערוכה באוסטרליה עבור נארם מלבורן לשבוע העיצוב של מלבורן".
Say It Loud גדלה גם לאפליקציית מציאות רבודה ומחנה המיועד לתלמידי תיכון (שמכונה "ראה את זה בקול רם”) וספר פופ-אפ לילדים הכולל צוות מגוון של דמויות יצירתיות (למד בקול רם).
"אני גם מאוד מתרגש מיוזמה נוספת בשם 'תגיד את זה איתי (דיה)'", אומר סבלן. בדומה ל-Fifteen Percent Pledge הוויראלי שנוסדה על ידי אורורה ג'יימס, התחייבות זו מבקשת מפרסומי תקשורת לעשות חשבון נפש של כמה נשים מעצבי BIPOC נמצאים בפרסומים שלהם, ומבקשים מהם להתחייב להגדיל את זה בחמישה אחוזים מדי שנה עד למינימום של 15 אחוז. השיג.
זה גם צולל לאופן שבו התקשורת מדווחת על נושאים אלה: "אנו מבקשים מהתקשורת להשתמש במילים כמו 'נהדר' כאשר אנו מתארים נשים ו אנשים צבעוניים, או לאמץ שפה דומה שמשמשת בדרך כלל לתיאור עמיתינו הגברים הלבנים", אומר סבלן. עד כה נרשמו שמונה פרסומים, המהווים 353,000 הופעות חודשיות.
סבלן גם ריכזה משתתפי עבר של התכנות שלה לתוך ספריית מעצבים מגוונת גדולה, רשימה של 774 קריאייטיבים שעובדים היום. המטרה הסופית שלה: ליצור משאב לסטודנטים, פרופסורים, אנשי מקצוע ופרסומים למצוא מידע ותיעוד של עבודתם ותרומתם של אדריכלי BIPOC סביבה.
סבלן נלהב להבטיח שארגונים לא רק ידברו את הדיבורים, אלא הם צועדים: "הבטון צעדים לקידום הכללת גיוון עוסקים באמת בנטילת אחריות אמיתית למעקב אחר מדדי מדידה", היא אומר. "אז, אם אנחנו מדברים על הגדלת הגיוון במקצוע, במשרד או בפרסום, אנחנו צריכים לשאול 'איפה אתה עכשיו? מהן המטרות שאתה מציב? מהן התוכניות שאתה יוצר כדי לדחוף את זה קדימה? איך אתה מעריך ומעריך את התוכניות האלה כדי להבטיח שהן במסלול כדי להשיג את מה שאתה צריך? מהן רמות האחריות?'"
לשם כך, סבלן עובדת עם החברות שהתחייבו להבטיח שהן עוקבות לכיוון כולל יותר עתיד - וזה יותר מסובך מסתם להציע הצעות עבודה לכמה אנשים צבעוניים ולקרוא לזה א יְוֹם.
"זה לא קשור רק גיוון - אניזה צדק ושוויון שיניבו גיוון והכלה", היא מדגישה. "אתה יכול למלא חדר במאה אדריכליות שחורות או נשים חדשות, אבל אם אין להן את אותן משכורות, אם הן לא עובדות על אותם פרויקטים איכותיים, אם הם לא נחשפים לחונכות, אם הם לא מועלים וחוגגים, או אם אומרים להם דברים גזעניים וסקסיסטיים, הם פשוט לא הולכים שָׁהוּת. גיוון מסוג זה לא יהיה בר קיימא".
בנוסף לדחיפת חברות לשינוי, סבלן נלהבת לעודד אדריכליות צעירות ואדריכליות של צבע כדי לדחוף את מקומות העבודה שלהם לאחריות וכדי, כמו שהיא עצמה עשתה, לחפש פלטפורמות לחולל שינוי.
"אל תשאף להצטרף למשרדי אדריכלות גדולים, אלא גם להצטרף לתפקידי דירקטוריון חשובים וחזקים באמת, מקומית, לאומית ואפילו בינלאומית", היא קוראת. "הקול והזהות שלך חשובים ומשמעותיים, ויש להחדיר את הערכים והרעיונות שלך למקצוע בעולם".
ויותר מזה, טוען סבלן, הוא לא רק מה שתעשיית העיצוב צריכה - אלא מה שהעולם כולו צריך לטובת הכלל.
"זה לא שהאדריכלות סובלת כשיש מחסור בגיוון - החברה כן סובלת", היא אומרת. "כי אז אנחנו לא משרתים את כולם, במיוחד את אלה שנמצאים באזורים חסרי זכויות סוציו-אקונומית שבהם הסביבה הבנויה תוכננה להנציח דיכוי".
בסופו של דבר, היא טוענת, "לאדריכלות אין תפקיד פסיבי באי צדק חברתי. אם אנחנו רוצים חברה ועולם צודקים יותר, זה מתחיל במקצוע שלנו".
הסיפור הזה נוצר במסגרת Future Rising בשיתוף עם לקסוס. Future Rising היא סדרה העוברת על פני מגזיני Hearst כדי לחגוג את ההשפעה העמוקה של תרבות השחורים על החיים האמריקאיים, ולהדגיש כמה מהקולות הדינמיים ביותר של זמננו. לך ל oprahdaily.com/futurising לתיק העבודות המלא.
תוכן זה נוצר ומתוחזק על ידי צד שלישי, ומיובא לדף זה כדי לעזור למשתמשים לספק את כתובות האימייל שלהם. ייתכן שתוכל למצוא מידע נוסף על תוכן זה ועל תוכן דומה ב-piano.io.
